המגשר בגישור מכוון הכרעה כאורח במסגרת הלילך הגישור

מי הוא האורח בחדר?

בכל הליך גישור מתקיים מפגש אנושי רב־שכבתי. הצדדים הם נשוא הסכסוך, נשאי הרגש, ולעיתים גם נושאי העבר המכביד. אך יש גם נוכחות נוספת – דמותו של המגשר. האם הוא שותף? מוביל? מתווך? או אולי – אורח?

בגישור המסורתי, המגשר הוא אורח דיסקרטי: מקשיב, שואל, משקף, אך לעיתים נמנע מלהשפיע במובהק. בגישור מכוון הכרעה, לעומת זאת, תפקידו של המגשר משתנה – הוא אינו רק אורח, אלא אורח פעיל, לעיתים קרובות משפיע, ובעיקר מוזמן להוביל.

מאמר זה מבקש לבחון את המעמד המשתנה של המגשר, במיוחד כמי שנכנס אל מרחב רגשי, עסקי ולעיתים משפטי טעון – ועם זאת נדרש לשמר גבולות, אובייקטיביות, ואחריות. ננסה להבין מתי המגשר נותר אורח – ומתי הוא הופך למארח של תהליך חדש.

אורח עם מפתח: סמכות מתוך הזמנה

גישור מכוון הכרעה מתבסס על הסכמה – לא רק של הצדדים בינם לבין עצמם, אלא גם הסכמה לאופן ניהול התהליך. המגשר אינו כופה את עצמו על הצדדים; הוא מוזמן. אך בניגוד לאורח רגיל, הוא מוזמן לא רק להתבונן – אלא לתרום, לנתח, להציע ואף להכריע בתוך גבולות ההסכמה.

מעמד זה דורש איזון מורכב: מצד אחד, כבוד למרחב הפרטי של כל צד; מצד שני, אחריות מקצועית שלא להותיר את הסכסוך ללא מענה. המגשר כאורח במובן העמוק הוא מי שנכנס אל מרחב לא לו – אך מתוך הסכמה ברורה, ובמטרה להאיר, לכוון ולפתור.

מגשר מארח: יצירת מרחב חדש לסיום סכסוך

במהלך הגישור, במיוחד במודל מכוון הכרעה, תהליך ההנחיה משתנה. לעיתים הצדדים הם אלו שחשים זרות מול המציאות המשפטית, העסקית או האישית. המגשר נדרש אז להפוך למארח – מי שמסביר, מבהיר, מארגן את השיח, ומציע מתווה חדש של הבנה הדדית.

במובנים אלה, המגשר בונה עבור הצדדים מרחב חלופי – כזה שבו שיח מחליף עימות, הבנה מחליפה האשמה, ופתרון מחליף פסיקה. הוא הופך את חדר הגישור למרחב שבו אפשר לחשוב אחרת. דווקא כאורח, הוא מביא כלים שמאפשרים לארח פתרון.

תרחיש מהשטח: המגשר כזר שהופך למארגן התהליך

באחד ההליכים בהם פעלתי כמגשר מכוון הכרעה, עסקנו בסכסוך ירושה טעון בין אחים, סביב נכס מקרקעין יקר ערך שהועבר בין דורות. כל ניסיון לתווך בין הצדדים נחווה בעיניהם כהתערבות במערכת משפחתית סבוכה, שבה האמון נשבר לפני שנים.

נכנסתי להליך בידיעה שאני "אורח" – זר למערכת היחסים, זר לדינמיקות שקדמו לי, וזר לסיפור המשפחתי הלא־כתוב. לאורך הפגישות הראשונות נמנעתי מלהציע פתרונות. התמקדתי בשאלות שמאפשרות נוכחות, לא שיפוט.

רק כאשר הרגשתי שהצדדים נותנים לי לגיטימציה – דרך שיתוף, דרך התייעצות, דרך מבטים של ציפייה – אפשרתי לעצמי לעבור ממצב של אורח שותק למארח שפותח שולחן. ניסחתי תרחיש אפשרי לחלוקה, המתחשב לא רק בשווי הנכס אלא גם בתחושת הצדק הסובייקטיבית של כל צד.

דווקא העובדה שנכנסתי כ"זר" אפשרה לי לקדם פתרון שצד שלישי אחר, מוכר להם, לא היה מצליח להניע. לא מתוך סמכות – אלא מתוך נוכחות.

כלים וטכניקות לשימור מעמד המגשר כאורח־מכוון

כדי להחזיק את המתח הפורה שבין אורח למארח, על המגשר להפעיל שורה של כלים מקצועיים ודקים:

1. כניסה הדרגתית לתהליך – המגשר נמנע מקביעות חפוזות ומאמירות מוקדמות, ומאפשר לשיח להתפתח תוך מיפוי זהיר של הדינמיקה.

2. שימוש בשפה מרחיבה – ניסוחים זהירים של הצעות ("האם ייתכן ש...", "האם תראו ערך ב...") יוצרים הזמנה רכה ולא כפייה.

3. בניית לגיטימציה מתוך שיתוף – לפני מתן חוות דעת או ניתוח, המגשר משתף את הצדדים בכוונתו ומבקש רשות – פעולה המחזקת את תחושת הבחירה.

4. עבודה עם סמכות שקופה – המגשר מבסס את מעמדו על ידע, ניסיון ונוכחות – לא על איום או הכרעה חד־צדדית.

5. שמירה על עמדה כפולה – המגשר שומר על מתח פורה בין תמיכה לצדדים לבין יצירת גבולות ברורים שמאפשרים יציבות תהליכית.

התבוננות תיאורטית: מגשר כמתווך בין עולמות

מהיבט תיאורטי, ניתן לראות את המגשר בגישור מכוון הכרעה כמעין "ברמן של תודעה": הוא מוזג רעיונות, מאזין לצרכים, ומעצב אווירה שמאפשרת חיבורים חדשים בין צדדים שבעבר ניתקו כל תקשורת.

דמותו מהדהדת את עקרון ה־"liminality" מהאנתרופולוגיה – תפקיד שבין לבין: לא חלק מהסכסוך, אך לא לחלוטין נפרד ממנו. במובנים אלה, המגשר אינו רק אורח, אלא גם שחקן־צל, שמנווט את העלילה מבלי להופיע בפרונט.

גישה זו מחייבת ענווה מקצועית לצד ביטחון עצמי גבוה. המגשר חייב לדעת מתי לשתוק – אך גם מתי לומר את המילה המדויקת ביותר בזמן הנכון.

סיכום: בין נוכחות לצניעות, בין הנהגה לאירוח

דמותו של המגשר בגישור מכוון הכרעה אינה שטוחה ואינה קבועה. הוא נכנס לחדר כצד שלישי – אך אם פועל ברגישות, במקצועיות ובאמון, הוא עשוי להפוך למפתח שסוגר את דלת הסכסוך.

המגשר כאורח הוא מודל של אחריות נטולת כוח, של השפעה שאינה כופה, ושל הנהגה שמכירה בכך שכל פתרון נובע מתוך הזמנה. זהו כוחה של גישת גישור מכוון הכרעה – לתת מקום למומחיות ולתבונה, מבלי לגזול מהצדדים את הזכות להסכים.