הסכמה מתוך עייפות – האם זו באמת הסכמה?

כשאחד מוותר – רק כדי שזה ייגמר

הם נכנסו לחדר הגישור לאחר חודשים ארוכים של סכסוך עסקי מתיש. שני שותפים, לשעבר חברים קרובים, שניהלו יחד חברת השקעות בנדל"ן. שניהם חכמים, מנוסים, וחדים. אבל העייפות ניכרה עליהם. במיוחד על אחד מהם – יוסי – שישב שפוף, כמעט שותק, כשהשני, גדי, ניהל את השיחה בקול תקיף.

"תן לו את מה שהוא רוצה," אמר יוסי בשלב מסוים. "באמת. רק שנסיים עם זה כבר."

כעורך דין ומגשר, שמעתי את המשפט הזה יותר מפעם אחת. לפעמים הוא סימן להבשלה אמיתית של פתרון – ולפעמים זו רק העייפות שמדברת.

רקע: שותפות שהחלה בידידות והסתיימה באיבה

יוסי וגדי הקימו יחד קרן השקעות פרטית. יוסי היה אחראי על הצד המקצועי – ניתוח פרויקטים, התנהלות מול יועצים. גדי טיפל בגיוס ההון, בקשרי משקיעים ובשיווק. במשך שנים הם פעלו בהרמוניה. אך עם הזמן, החלו לעלות מחלוקות – על דרך, על סמכויות, על הכרה בתרומה של כל אחד.

לאחר משבר בפרויקט במזרח אירופה, החלה הידרדרות חדה. גדי האשים את יוסי בכשל תכנוני; יוסי טען שגדי לקח סיכונים לא סבירים מול משקיעים. המחלוקת הפכה אישית, וניהול החברה שותק.

הניסיון הראשון – תביעה

גדי הגיש תביעה לפירוק השותפות. יוסי הגיב בתביעה נגדית. שני המשרדים המשפטיים שליוו אותם החלו בהתכתבות סוערת, מלווה באזהרות על תביעות עתידיות ונזקים. העלויות תפחו, הקשרים עם משקיעים החלו להיסדק.

בשלב זה, הוצע להם לפנות לגישור מכוון הכרעה. המטרה: להימנע מהתכתשות משפטית ממושכת, ולפרק את השותפות בצורה חכמה, שלא תגרור את החברה כולה לקריסה.

הגישור: קו ברור של מתח – וקו שבור של עייפות

כשהחל הגישור, גדי היה דרוך. הגיע עם קו ברור, נתונים, טענות, וליווי משפטי מלא. יוסי, לעומתו, נראה מרוחק, מהוסס. ענה בקצרה, דחה עימותים ישירים, ולעיתים רק הניד בראשו. לא מתוך הסכמה – אלא מתוך ויתור.

במהלך ההליך התגלתה התמונה: יוסי עבר תקופה קשה אישית, היה מותש מההליך המשפטי, ואיבד אמון גם בעצמו. הוא לא טען לחפות – אלא רק רצה "שייגמר כבר".

גדי הציע מתווה: קבלת חלק גדול מהנכסים, יציאה של יוסי מהחברה ללא קבלת חלקו המלא, אך עם התחייבות לא לתבוע בעתיד. לכאורה – הצעה סבירה. אבל משהו בניסוח, בנימה, ובדינמיקה, הצביע על כך שזו לא הסכמה – אלא כניעה.

הדילמה המוסרית: האם להוביל להסכם בכל מחיר?

בגישור מכוון הכרעה, המגשר נדרש להוביל להסכמה – אך גם להבטיח שהיא תעמוד לאורך זמן. הסכמה שמבוססת על חולשה רגעית – עלולה לקרוס, ולחזור כטענת כפייה, הטעיה, או טעות. במקרה זה, הסכמתי להשהות את ההכרעה.

במהלך שיחה פרטית עם יוסי, שאלתי אותו בפשטות: "אם היית חזק היום – היית חותם על זה?". הוא שתק רגע, ואז אמר: "לא. אבל אין לי כוח להילחם איתו יותר".

תפקיד המגשר: לעצור – כדי לאפשר פתרון אמיתי

הצעתי לשני הצדדים יום של הפסקה. גדי הסכים, אם כי בחוסר סבלנות. יוסי הסכים בהקלה.

למחרת, הגיע יוסי עם עורך דין נוסף – לא כדי לתקוף, אלא כדי לוודא שההסכם יהיה מאוזן. הוא ביקש שינוי קל: הבהרה לגבי ויתור העתידי, ותיקון סעיף שנגע לאופן חלוקת תשלומים על נכסים קיימים.

גדי, בתחילה כעס, אך לאחר שיחה ישירה איתי, הסכים. הוא הבין שללא שינוי – ההסכם לא יחזיק. הצעתו המעודכנת התקבלה. יוסי חתם – לא כי התעייף, אלא כי הרגיש שהשיח חזר להיות ענייני.

הסיום: הסכם שמחזיק – כי הוא נחתם ממקום נכון

ההסכם נחתם כעבור יומיים. השותפות פורקה. הנכסים חולקו. הסכמות נשמרו.

כעבור חודש, קיבלתי מייל קצר מיוסי: "תודה על זה שלא נתת לי לוותר על עצמי."

מסקנה: עייפות היא לא בסיס להסכם

בגישור מכוון הכרעה, לא כל הסכמה היא פתרון. לפעמים, דווקא תפקידו של המגשר הוא לעצור את ההסכמה, כשהיא נובעת מעייפות, לחץ או ייאוש.

הסכמה אמיתית היא לא רק מה שנאמר – אלא גם מאיפה היא נאמרת. וכשמובילים גישור מתוך הקשבה לעומק, גם במקומות שנראים סגורים – יכול להיפתח סיכוי להסכם שמחזיק באמת.