מהצד השני של השולחן - הדרך החדשה התחילה מהאולם הישן

"סיפור אישי וגישור" הוא לא רק נרטיב מקצועי. הוא רגע שבו העמדה המשפטית מתמזגת עם חוויה אנושית. רגע שבו אדם שהיה רגיל להכריע – מוצא את עצמו נאלץ להתמודד.

מכרתי את משרד עורכי הדין שהקמתי ובניתי במשך עשרים שנה. לא בלחץ, לא מתוך חולשה – אלא מתוך תודעה מלאה של סיום פרק ובחירה בדרך חדשה: להקדיש את זמני ליישוב סכסוכים באמצעות גישור מכוון הכרעה.

יש קו עדין בין "לשבת בשקט" לבין "להבליג מתוך פחד". אני בחרתי לא לשתוק – לא כי אני לא מאמין בגישור, אלא כי אני מאמין שגישור לא מבטל אחריות . גם לא אחריות עצמית. מי שמלווה אחרים להגיע להסכמות – צריך לדעת לזהות מתי הוא בעצמו נדרש להציב גבול.

"איננו מתכוונים לשלם את התמורה ואנו מקזזים." המשפט הזה, שהופיע כחלק ממכתב רשמי מעורך הדין שייצג את מי שרכשו ממני את משרד עורכי הדין וזאת לאחר כחודש מחתימה על הסכם עזיבה, חתך את השקט שבניתי לי בקפידה.

חשבתי שסיימתי פרק. חשבתי שכשאדם עוזב משרד שהוא הקים ובנה במשך שני עשורים – עם הסכם ברור, חתום, מפורט – הוא עושה את זה מתוך בשלות, לא מתוך חולשה.

מכרתי משרד מתפקד, עם לקוחות, תיקים פתוחים, צוות מקצועי. עשיתי זאת ממקום של שליחות – כדי לפנות את עצמי לדבר שלשמו יצאתי: להקדיש את חיי ליישוב סכסוכים בגובה העיניים, לא לניהולם באולמות.

לא האמנתי שעו"ד, קולגה למקצוע, ינסח מכתב כזה – לא רק מנוגד ללשון ההסכם, אלא מנוגד למהות שלנו כאנשי משפט. אבל גם זה קורה. כי הנייר סובל הכול. וגם הנייד. ואולי – גם הלב, עד גבול מסוים.

חשבתי שאהיה חופשי. ופתאום מצאתי את עצמי לכוד שוב בתוך מערכת מוכרת – אבל הפעם, לא כמי שמוביל תיק. אלא כמי שנמצא בו. מהצד השני.

לא רציתי להילחם. אבל גם לא הסכמתי לוותר. לא יכולתי להרשות לעצמי להיות האיש שהטיף להכרעה צודקת בגישור – אבל שותק כשדורכים עליו, לא יכולתי להטיף לתוצאה מתוך אחריות – ולברוח כשפגעו במה שמגיע לי.

אז הגשתי תביעה. לא כדי להשפיל. כדי להציב גבול. כדי לומר: גם למגשר, גם לאדם שעשה הכול נכון – מותר לעמוד. מותר להיאבק. מותר לדרוש.

כשאכנס לאולם בית המשפט – הכול יראה מוכר.אבל הפעם, משהו יהיה אחר.אני לא לבוש בייצוג. אני לבוש בעצמי.אני לא מלווה מישהו אחר – אני ניצב בעצמי.ובתוך כל זה, שאלתי את עצמי שאלה פשוטה: מה אתה באמת רוצה?

והתשובה הייתה כנה:שקט.לא בכל מחיר.צדק.בלי מאבק לשם מאבק.עמידה – לא התנצחות.

אני מאמין בגישור. אבל גם כתבתי – בפרקים הקודמים – שלא כל מקרה מתאים לגישור. לפחות לא בהתחלה.

יש תיקים שדורשים התפכחות. דורשים את הכאב כדי להבשיל.דורשים את רגע האמת – שבו כל צד מפסיק להאשים ומתחיל לראות.ואז – רק אז – ניתן לגשר. ואפילו בקלות, כי העובדות כלל לא מורכבות.זה לא הידע שחסר – זו הנכונות.

והתיק הזה, שלי, עדיין לא שם. אבל אולי יום אחד – כן.

יש עייפות שמגיעה מהשקט.ויש עייפות שמגיעה מההבנה שאתה שוב צריך להיאבק – על מה שבנית.זה לא כעס. זה לא רצון לנקמה.זו אחריות.

כי אם אתה לא עומד על שלך – אתה משאיר פתח לאחרים לפגוע באחרים.ואני לא רוצה לסיים את דרכי המשפטית בכך שנתתי יד לעיוות. גם אם השתיקה נראית אצילית – לפעמים היא פשוט חולשה בתחפושת.

במהלך כל הדרך הזו – לא הרגשתי לבד.לא רק בזכות עורכי הדין.אלא בזכות המשפחה.בזכות הילדים.בזכות האנשים שראו אותי שותק – וידעו שאני לא נכנע, אלא חושב.שידעו שהפעם, אני לא מגשר – אני אדם.ואני לומד.

האם אני יודע איך זה ייגמר?לא.יכול להיות שיהיה גישור.יכול להיות פסיקה.ויכול להיות שגם אחרי כל זה – לא אקבל את מה שמגיע לי.

אבל דבר אחד אני כן יודע:שגם אם לא בחרתי את הסכסוך – אני כן בוחר את הדרך שבה אני מגיב לו.

לא בחרתי להיות בצד השני של השולחן.אבל עכשיו שאני שם – אני לא שוכח מי אני.

אני עדיין מאמין בגישור.אני עדיין מאמין באנשים.אבל אני גם יודע – שיש רגע שבו אתה מפסיק לצפות, ומתחיל לפעול.

הם ניסו לקזז.אבל אותי – אי אפשר לקזז.כי יש דברים שלא נמדדים בכסף:כמו דרך.כמו יושרה.וכמו היכולת להישאר אתה – גם כשאתה לא זה שמכריע, אלא זה שמבין.

סיום אישי:

מאת עו"ד אברהם ללום, דוקטורנט למשפטים ומגשר בשיטת גישור מכוון הכרעה

אני לא מאמין בגישור נטול הכרעה – כשאין הכרעה, הצדדים מחליטים לבד, בלי תמונה מלאה. אני גם לא מאמין בהכרעה שיפוטית שאינה רואה את האדם. בין שני הקצוות האלה – נמצא גישור מכוון הכרעה. זו שיטה, כן. אבל קודם כל – זו מחויבות. לדעת מתי לשאול, מתי לשתוק, ומתי לומר את הדבר הכי נכון – גם אם הוא לא הכי נעים.

הדפים הללו אינם רק אוסף של טכניקות או תובנות מקצועיות. הם תיעוד של רגעים אנושיים – של ספק, תקווה, הקשבה, וגם הכרעה. בכל סיפור מגולם עולם שלם של אמון, פחד, אחריות, ולעיתים גם פיוס. הם נכתבו מתוך רצון לחלוק, לא להוכיח.

לשתף בתהליך, לא לשכנע באמת. להציע מצפן – לא מפת דרכים מוחלטת. כי גישור, בסופו של דבר, הוא לא שיטה. הוא בחירה יומיומית לראות את האדם שמעבר לעמדה.

לא כל סכסוך צריך שופט. לפעמים, הוא רק צריך מישהו שידע להדליק אור במבוך.

אם לקט המאמרים הזה יסייע אפילו לאדם אחד לבחור בדרך של הסכמה במקום מאבק – הרי שהוא מילא את ייעודו.

המאמרים שבחוברת זו נכתבו מתוך ניסיון חיים ומקצוע, אך יותר מכך – מתוך אמונה. אמונה בכך ששיתוף בידע הוא לא חולשה – אלא אחריות. אמונה בכך שפשרה נכונה אינה ויתור – אלא הישג. ואמונה עמוקה שכל סכסוך, גם הקשה ביותר, ניתן לפתרון – אם מבינים אותו לעומק ומובילים אותו בתבונה.

"רק מי שמבין סכסוך לעומקו – יכול לעזור לאחרים לצאת ממנו."

המשפט הזה ליווה אותי לאורך כל הדרך – בין אם בעסקאות נדל"ן בינלאומיות, בגישורים רגישים, או במפגשים טעונים בין צדדים שנדמה היה כי לעולם לא ייפגשו.

במהלך שני העשורים שבהם אני עוסק ביישוב סכסוכים ובניהול עסקאות חוצות גבולות, גיליתי פעם אחר פעם: הסכסוך איננו הבעיה – אלא אופן ההתמודדות עמו."

הרצון לשלוט, הפחד לוותר, הצורך להיות צודק – כל אלה יוצרים חומות. אבל לעיתים, משפט אחד, תובנה אחת, או גישה חדשה – עשויים לשנות כיוון של חיים שלמים.

"המשפטים הכי חשובים אינם כתובים בהסכם – אלא נאמרים סביב השולחן."

ובדיוק לשם כך נכתבה חוברת זו: כדי להביא את המפגש האנושי לתוך השיח המשפטי, ולהזכיר לכולנו שיישוב סכסוכים הוא קודם כל – יישוב לבבות.

אני מקווה שהסיפורים, המקרים והגישות שהובאו כאן לא רק יעניקו השראה, אלא גם יעזרו לכם לחשוב אחרת, לראות את התמונה המלאה, ולהאמין שגם ממצבים סבוכים ניתן לצאת – אם הולכים בדרך הנכונה.