עקרונות או שליטה? איך מזהים מה באמת עומד מאחורי העמדה הקשוחה

"זה לא הכסף, זה העיקרון!"

כך פתח דני את דבריו בפגישת הגישור הראשונה. קולו היה יציב, גבו זקוף, והוא דיבר בנימוס – אך בתקיפות. הוא היה האח הבכור, בן 62, עורך דין לשעבר, וכעת מנהל תיקי השקעות פרטיים. ישב מול שלושת אחיו – מירה, אייל ושי – וכולם נראו מתוחים, כמעט קפואים. דני המשיך: "הבית הזה הוא הסמל של המשפחה שלנו. אני לא מוכן שנמכור אותו כמו כל נכס מקרקעין."

הבית עליו דיבר היה בית פרטי ישן בשרון, בית הוריהם המנוחים. לאחר מות האם, החלו הדיונים על מכירת הנכס וחלוקת הכספים. שלושת האחים תמכו במכירה – דני התנגד.

מה באמת עומד על הפרק?

במבט ראשון, דני הציג עמדה עקרונית: הבית הוא נכס סנטימנטלי. הוא ביקש לשמר אותו, להחזיק בו כשותף יחיד, או לחלופין – לקבוע שהמכירה תתבצע רק בעתיד, כש"יהיה לכך הקשר נכון".

אלא שככל שהשיח התקדם, עלתה תחושת אי־נוחות. כשהאחים הציעו לדני לרכוש את חלקם לפי שווי שמאי – הוא דחה את הרעיון. כשביקשו שיקבע מועד מוסכם לעזיבה – הוא התחמק. כשהוצע לו להמשיך להתגורר בנכס בשכירות סמלית לתקופה מוגבלת – הוא כעס. "אתם לא מבינים – זה לא עניין של כסף, זה עיקרון."

בנקודה זו, החלה להתעורר שאלה מקצועית: האם באמת מדובר בעמדה עקרונית – או שמא יש כאן רצון בשליטה? האם התנגדות נחרצת נובעת ממקום של צדק – או ממצוקה רגשית לא פתורה?

פגישה שנייה – סדק ראשון

בפגישה השנייה, דני הגיע לבד, ללא עורך דינו. הוא נראה עייף יותר, ונראה שהמאבק גובה ממנו מחיר. כשהצגתי את נקודת המבט של האחים – שבמשך חודשים לא קיבלו כל תשובה עניינית – הוא נשם עמוק. ואז אמר: "הם פשוט לא מבינים מה זה אומר בשבילי. טיפלתי באמא לבד במשך שש שנים. הבית הזה זה אני."

שם, לראשונה, עלה קצהו של רגש שלא נאמר עד כה. לא על עקרון. על בדידות. על תחושת מחויבות שלא הוכרה.

הכלים שעמדו לרשותי כמגשר:

1. הפרדה בין שיח פומבי לפרטי – בפגישה אישית עם דני, הבנתי שהוא מתקשה להתמודד עם עזיבת הבית שבו טיפל בהוריו במשך שנים. מבחינתו, הבית לא היה רק נכס – אלא אחריות וזיכרון חי.

2. שימוש באמפתיה, לא בהגדרה – במקום לומר לו שזו אינה עמדה עניינית, שאלתי: "מה אתה מרגיש שיקרה אם הבית יימכר?"

3. בדיקת מוכנות לחלופות – הצעתי לו לתאר פתרון שבו הוא שומר על הקשר לבית, מבלי לחסום את יתר האחים.

4. מיפוי רגשי של הנכס – יצרנו יחד תרשים פשוט שבו סומן מה מייצג עבורו כל חדר בבית, כל חפץ, כל מרחב – ומהם גבולות השימור שהוא באמת מבקש.

5. שיחה נפרדת עם שאר האחים – הסברתי להם כי ייתכן שהעמדה הנחרצת של דני אינה סחטנית – אלא בקשת הכרה.

המתח גובר: שיחה טעונה שהובילה לשחרור

בפגישה השלישית, דני נשבר. כששי אמר: "אתה פשוט לא נותן לנו להמשיך הלאה", דני הרים קולו ואמר: "ואתם לא הייתם שם כשקילחתי את אמא, כשהחלפתי לה סדינים, כשהיא שכחה את השם שלי – ואז נזכרה. אני לא חייב לכם כלום!"

החדר השתתק. מירה בכתה. שי שתק. ואז אייל אמר בשקט: "דני, לא ידענו שאתה מרגיש ככה. לא עשינו את זה בכוונה."

באותו רגע, ההליך השתנה. משהו במבנה הכוח נשבר, ונוצרה הבנה חדשה: השאלה איננה עקרונית – אלא רגשית. והפתרון יימצא לא רק בנדל"ן, אלא גם בהכרה.

הפתרון: שילוב בין הוקרה, זמן והסדרה

בסיום המפגשים, גובש פתרון במספר רבדים:

• שהות נוספת של שנה בנכס – בהסכמת כולם.

• קביעת תאריך סופי למכירה – עם אפשרות רכישה לדני עד חצי שנה מראש.

• הפקדת מכתב אישי מהאחים לדני – בו הכירו בתרומתו ובתקופה שבה נשא לבד בנטל.

• הצבת ספסל עם לוחית לזכר ההורים בגינה – לבקשת דני.

מה למדתי כמגשר?

1. שעמדות עקרוניות עלולות להסתיר כאב – לא כל טיעון נחרץ הוא דרישה משפטית. לפעמים זו הדרך היחידה לבטא פצע ישן.

2. ששיח רגשי אינו סותר שיח משפטי – אפשר לנהל מו"מ תוך כדי הכרה אנושית.

3. שלא תמיד יש צורך לקבוע צד צודק – אלא להבין מה כל צד צריך כדי להרגיש שלם.

מסקנה: עקרון הוא לא תמיד עקרון – לפעמים הוא רק שם לקושי שלא עובר במילים אחרות

גישור מכוון הכרעה, כשהוא נעשה בגובה העיניים ובתשומת לב למורכבויות הלא כתובות, מאפשר לזהות מתי "התעקשות על עיקרון" היא בעצם קריאה להכרה. וכאשר נענים לה מתוך רגישות, אפשר להגיע להסכמות – לא מתוך כניעה, אלא מתוך קבלה.

כי בין שליטה לעקרון – יש גם מרחב אנושי. ושם קורים הסכמים שבאמת נשמרים.